עם סיום השנה האזרחית, בטור האחרון שלו השנה, ג'ים וומאק נזכר ומזכיר לנו כוחו של שיתוף מהו, ומה הקשר של זה ל-Lean.
זהו הטור האחרון שלי לשנת 2017. אני מקווה מאד שהטורים שכתבתי השנה היו מעניינים לדעתכם, אפילו מועילים. אתם הלקוחות שלי, ועל כן אתם השופטים. וכמובן, כל הערה שלכם לגבי מה היה עבורכם בעל ערך, ומה היה בזבוז של זמן, עשויה לתרום לחשבון סוף השנה שאני נוהג לערוך עם עצמי, או ליתר דיוק ל- Hansei שלי (שיקוף שכל אחד יכול לערוך אך ורק לעצמו).
החודש אני נדרש לכתוב את הטור שלי במכה אחת, ואני בהחלט בונה על זרימה ללא הפרעות בתהליך הייצור (single-piece-flow) כדי שאוכל להתפנות למטלה החביבה עלי בזמן זה של השנה: למצוא לכל אחד ואחד מהאנשים המופיעים ב"רשימת המתנות" שלי, את המתנה המתאימה לו (יכול להיות שהבעיה שלי היא שההתאמה צריכה להיות מושלמת!). אם חושבים על זה, כל חבר בקהילת ה-Lean שואף להעניק מתנות מן הסוג הזה ממש פעם אחר פעם. מיד אסביר למה אני מתכוון.
לאחרונה חשתי צורך לחזור ולבדוק איך מתקדמים העניינים בחווה של בן הרטמן, חקלאי ה-Lean שכתבתי עליו בעבר (אם אתם רציניים בענייני חקלאות, אני ממליץ לכם לקרוא את ספרו של בן: The Lean Farm Guide to Growing Vegetables). עליתי על טיסה לדטרויט, שכרתי טנדר מאסיבי (Dodge Ram) ונסעתי עם אריק ביורנס (Eric Buehrens), המנכ"ל החדש של רשת Lean העולמית, לגושן שבאינדיאנה.
בן היה עסוק בהעברת החווה שלו למקום חדש. למעשה, רעיון המעבר עלה כבר בביקור הקודם שלי. מיקומה החדש של החווה יהיה קרוב יותר לעיר אלקהארט, וזאת במטרה להסיר בזבוז (של זמן וכסף) בצורת נסיעות מיותרות בדרך למסירת הירקות המשובחים ללקוחות.
בצד החווה החדשה מתוכנן קומפלקס נוסף בבנייה אקולוגית, המאגד במקום אחד בית פרטי, מרחב ייצור ועיבוד (הסבר יגיע מיד), מרחב שהייה לעובדים ואסם. התוצאה הייחודית היא מבנה שהשכנים שלי היו מכנים "בית גדול, בית קטן, בית אחורי ואסם". סגנון הבנייה הזה, המזוהה עם ניו-אינגלנד, מקורו במאה התשע-עשרה. באותו זמן הבינו תושבי מיין כי הדרך היחידה שלהם להתחרות בחוות של מערב ארצות הברית, שאדמתן משובחת יותר, היא להוסיף על העבודה החקלאית הבסיסית תהליכי אריזה וייצור שונים (אריזה בקופסאות, בקבוקים, מכלים גדולים המותאמים להובלת התוצרת לעיר וכן הלאה). כתוצאה מכך הפכו בתי החקלאים לבתי חרושת קטנים ויעילים. אני מקווה שהכיוון הזה יוכיח את עצמו גם בחווה של בן, המתעתדת להתחרות בחוות ענק הפועלות בשיטת הייצור ההמוני (והבזבזני). כך או כך, כושר ההמצאה שלו ממשיך להדהים אותי – את הארכיטקטורה, המצרפת בסמיכות שכזו מרחבים בעלי פונקציות שונות, לא תמצאו בשום חוות ענק באינדיאנה. לשמחתי הגדולה, בן יחלוק אתנו את הידע שצבר בכנס Lean הבינלאומי בנאשוויל במרץ הקרוב.
כבר במפגש הראשון שלנו, בן הבהיר לי שהשפע הרעיוני הזה לא צץ משום מקום. את מתנת ה-yokoten (הפצתם של רעיונות טובים) הוא קיבל לראשונה מסטיב ברנמן, הבעלים והמנכ"ל של חברת Aluminum Trailer, גם היא באינדיאנה. סטיב, שכבר הכיר את חשיבת ה-Lean, נהג לקנות מבן ירקות. כשבן הגיע יום אחד עם משלוח, סטיב ביקש לשאול אותו שאלה אחת פשוטה: "האם אתה חקלאי Lean?" ומיד לאחר מכן: "האם אוכל לבוא לבקר בחווה שלך, ולראות בעצמי?" שום מניע עסקי או כלכלי לא עמד מאחורי ההצעה הזאת. סטיב הגיע מתחום שונה לגמרי, ולא היה לו מה להרוויח מביקור בחווה של בן, אבל לאחר שנחשף לחשיבת Lean בעצמו – ביקש לחלוק אותה. ברגע שסטיב הגיע לחווה, הגיעו הרעיונות מעצמם.
סטיב עצמו נחשף לתפיסת העולם של Lean בדרכים הרגילות. החברה שלו נקלעה למשבר, והוא החליט לתת הזדמנות לתפיסה שעוררה את סקרנותו בעבר. ב-2008, אחת משתי היוזמות העסקיות שטיפח נכשלה. זו הייתה מכה רצינית עבור סטיב, ובעקבותיה החליט לצאת עם משפחתו לטיול ארוך, ולחשוב מחדש על הגישה שלו לעסקים. הוא לקח אתו עותק של Lean Thinking, הספר שכתבנו דן ג'ונס ואנוכי, אותו רכש מספר שנים קודם לכן, אבל עד אותו יום ישב על המדף. הוא קרא את הספר בקפידה, ולאחר מכן שמע את גרסת האודיו ושקע במחשבות. כשחזר לביתו, היה מוכן לחשוב שוב על עסקים בדרך חדשה לגמרי.
סטיב החל לתכנן זרמי-ערך על פי עקרונות הייצור של Lean, כלומר, תהליכים שנועדו להפחית בזבוז וליצור יותר ערך ללקוח על ידי קיצור משך הייצור, הפחתת תקלות והגדלת המגוון. סטיב החל לחשוף בהדרגה את הספקים שלו לעקרונות ה-Lean, וביקש לעבוד על-פי אותם עקרונות עצמם לרוחב הארגון – בתהליכי תכנון, ניהול חשבונות ומכירות. בשלב מסוים הבין שהוא זקוק לייעוץ בעניינים טכניים ופנה אל ג'ין קאניגהאם (חברת הוועד המנהל של מכון LEI האמריקני) וג'ו מרלי, חבר בקבוצת המנחים של LEI אותו פגש סטיב בסדנה של LEI. עבודתו העיקרית של סטיב הייתה לעקוב מקרוב אחר התקדמותו של התהליך, וללוותו באופן יומיומי ופעיל. כיום, חברת ATC מעסיקה 250 עובדים בשלושה מתקני ייצור, והיקף המכירות שלה עומד על 57 מיליון דולר.
לאחר שהכיר לבן הרטמן את תפיסת הניהול של Lean, סטיב החל להרצות על הנושא לקהל הרחב בצפון אינדיאנה. לאחרונה פגש את ג'ואל דאליי, המנהל הכללי של Veada Industries (יצרנית ריהוט לספינות נופש) על מנת לנסות ולסייע באותה הדרך עצמה. חברת Veada נאבקה אז כדי להצליח לגדול מבלי להגדיל את התקציב מעבר ליכולותיה, מבלי להתיש את עובדיה ובה בעת – מבלי להוסיף לשורותיה יותר עובדים משהיא יכולה להכיל. סטיב הגיע להכיר את השטח, ושיתף את ג'ואל בחזון שלו. גם במקרה הזה, סטיב לא עשה את מה שעשה מתוך מניע כלכלי. מדובר בשתי תעשיות שונות בתכלית. סטיב פעל מתוך הצורך לחלוק מתנה שהוא עצמו קיבל בדרך כזו או אחרת, מעצם ההיכרות עם עולם המחשבה של Lean.
ייתכן שהוא זקוק לעתים למעט עזרה מיועצים חיצוניים, אבל סטיב מציע ליווי מסוג שונה, מבלי לקבל שום תמורה. הוא יודע לזהות את הפוטנציאל, לתאר חזון, ולתת לאנשים את האומץ לנסות דברים חדשים שלא בהכרח יצליחו בפעם הראשונה. (שימו לב שהמילה “encouragement”, שפירושה לעודד או לתת חיזוק, מכילה בתוכה את המילה "אומץ" – “courage”). עבור ג'ואל זהו תחילתו של מסע ארוך, ואני בטוח שיהיו בו ימים קשים כמו גם ימים טובים. סטיב מצדו ימשיך לתמוך מקרוב ומרחוק, ואני מקווה שג'ואל יידע להעביר הלאה את המתנה שקיבל. זוהי אולי הדרך היחידה שבה חשיבת Lean עשויה להפוך מאסכולה של "משוגעים לדבר" לנחלת הכלל, ולשמש את כל מי שמבקש ליצור יותר ערך עבור הלקוחות שלו.
כשאני מדבר על נתינה ללא מטרות רווח, עלי להבהיר נקודה אחת: אין כאן שמץ של זלזול כלפי עבודתם של יועצים בשכר. ההיפך הוא הנכון, אני חושב שמדובר בעבודת תיווך חיונית של רעיונות ומתודולוגיות, ושיש לקבל עליה תמורה בתשלום, כמו על כל עבודה יוצרת-ערך. אבל רעיונות טובים חייבים להיות מלווים בחזון, מערכת יחסי אמון ותמיכה מבחוץ, וכולנו יכולים להציע חזון ותמיכה מן הסוג הזה, אם רק ניענה לאתגר.
יש סיבה לכך שאני נוהג לכנות את פעילי ה-Lean – "קהילה". ברור היה לי מאז ומתמיד שהפצת ידע טכני אינה מספיקה. עליה להיות מלווה בחזון, בתמיכה וביצירת שותפות. אני מקווה מאד שהעקרונות הללו ילוו את עבודתנו בשנת 2018.
ועוד מילה אחת על גושן, אינדיאנה: עם כניסתנו לעיר, אריק ואני לא יכולנו שלא להבחין בשלטי ה-“Immigrants Welcome!” שהתנוססו בחצרות הבתים. מה זאת אומרת? מה קורה שם בגושן? במהלך הביקור שלנו למדנו כי במאה ה-18 נמלטו לגושן ולעיירות נוספות באזור מנונטים ואיימישים Mennonites and Amish)) רבים מאירופה, שם ביקשו להוציאם להורג. הפרק ההיסטורי ההוא הפך לחלק בלתי נפרד ממורשת המקום אשר ביסודה עומדים ערכי השיתוף והקהילתיות. זהו הרקע התרבותי לסיפוריהם של סטיב, בן וג'ואל. כולם הרוויחו מהרוח הכללית, וכולם שואבים השראה מהרעיון הבסיסי של כבוד לאדם באשר הוא – חברים, זרים, מנהלות ומנהלים, עובדים ועובדות. ההזדמנות לחזות בדברים מקרוב אפשרה לי להיזכר שוב בפוטנציאל העצום הטמון בעבודתנו המשותפת כחברים בקהילת Lean העולמית.
הטור פורסם במקור ב-Planet Lean, המגזין האינטרנטי של רשת Lean העולמית. לקריאת הטור במקור לחצו כאן.
כתיבת תגובה