המצב הקיים מחייב לחשוב מחדש על מערכת הבריאות שלנו בשני מישורים: ניהול בתי-החולים ושינוי המדיניות הציבורית. יש בידינו את הידע והתשתית לכך, ואין לנו זמן לבזבז.
בין 4,000 ל-6,000 בני-אדם מתים בישראל מדי שנה מזיהומים בבתי החולים. הנתון הזה צריך להדליק אצל כולנו נורה אדומה, כמו גם חדרי המיון והמחלקות הפנימיות הקורסים מרוב עומס, הצוותים הרפואיים השחוקים ומצבה המדרדר של הרפואה הציבורית שבה נעזר רוב הציבור שלא יכול להרשות לעצמו רפואה פרטית. כל אלה אינם גזירת גורל וניתן לשנותם.
לא רק ישראל מתמודדת עם משבר בשירותי הבריאות. למעשה, המשבר לא פסח על אף אחת ממדינות ה-OECD. כולן מתמודדות עם עלייה דרמטית בשיעור החולים הכרוניים העולה על 80% מהנזקקים לשרותי רפואה, ועם זינוק במשאבי ההון והאדם הנדרשים לטיפול רפואי הנחוץ כתוצאה מהעלייה החדה בתוחלת החיים. בתי-חולים נועדו לספק טיפול ממוקד ומוגבל בזמן. חדרי המיון והמחלקות הפנימיות, הגריאטריות והקרדיולוגיות אינם אפוא המקום המתאים לשהייה ארוכה של חולים כרוניים. גם בישראל, רבים מהחולים הכרוניים נמצאים בבתי החולים פשוט כי אין להם מענה רפואי בר-השגה בקהילה.
למה המשבר מתפתח דווקא עכשיו? בעבר האוכלוסייה הצעירה יחסית ומערך קופות החולים המתקדם לזמנו השהו את התפרצותו בישראל, וחיפו על ההשקעה הממשלתית ברפואה הציבורית, שהלכה וקטנה (בישראל מספר המיטות והתקנים לאחיות הוא מהנמוכים במדינות ה-OECD, ותפוסת בתי החולים קרובה ל-100%). החלת תיקני האיכות של ה-OECD (אקרדיטציה) על בתי החולים לפני שנתיים היא הקטליזטור למשבר יחסי העבודה שעלה לכותרות בקיץ האחרון (עם שביתת האחים והאחיות, שביתת עובדי המעבדות, וכעת – עם מחאת מנהלי המחלקות הפנימיות) אבל הוא גם ההזדמנות להכניס שינוי במערכת הבריאות.
הפרשנות שנותן משרד הבריאות לקריטריונים הבינלאומיים (החשובים) היא אבסורדית: האקרדיטציה נועדה למדוד את ביצועי המערכת, ולא את חריצותם של העובדים בתוכה. במקום שהתקן ישמש את הצוות הרפואי, הצוות נאלץ לשרת את התקן, ובתמורה מקבל בירוקרטיה מיותרת המסרבלת את עבודתו.
מה לא צריך לעשות? הגישה הכוחנית של משרד הבריאות המטילה על גבם של האחים והאחיות את נטל הטיפול באותם חולים שמן הראוי לתת להם – לטובתם ולטובת המערכת – שירותי אשפוז מחוץ לבתי החולים, והמנסה להכריע אותם באמצעות הקפאת שכר ותקנים, היא טעות חמורה. מה כן צריך לעשות? הוספת תקציבים ותקנים היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק. המצב הקיים מחייב לחשוב מחדש על מערכת הבריאות שלנו, בשני מישורים:
ניהול בתי-החולים: תפיסת "הייצור ההמוני" אינה מתאימה להתמודדות עם אתגרי הטיפול הרפואי במאה ה-21. הניסיון "לייעל" את עבודת הצוות הרפואי באמצעות הנחתת נהלי עבודה נוקשים משיג תוצאה הפוכה. תפקידם של המנהלים וקובעי המדיניות במשרד הבריאות, בהנהלות קופות-החולים ובבתי החולים אינו להדק את השליטה והבקרה על אנשי הצוות הרפואי, הסיעודי והלוגיסטי, כי אם ליצור עבורם את התנאים, הכלים וחופש הפעולה הדרושים כדי לפתח תהליכי עבודה מתאימים ולפתור בעיות בשטח בכוחות עצמם.
כך נעשה בהצלחה במאות בתי-חולים וארגונים רפואיים קהילתיים במדינות ה-OECD שהשכילו לעדכן ולשנות את תפיסת הניהול שלהם.
שינוי המדיניות הציבורית: מציאת מענה הולם בקהילה לחולים שאין מקומם בבתי החולים. הדבר כרוך בהרחבת תחומי האחריות של קופות החולים והקצאת המשאבים המתאימים לשם כך, כמו גם לטיפול בבית המטופל הכרוני. לטווח הרחוק, טיפול בחולים אלה בקהילה צפוי דווקא לחסוך למדינה כסף.
בשני המישורים נדרשים שינוי תודעתי ומהלכים מרחיקי לכת, אך יש בידינו את הידע והתשתית לכך. יש לקוות כי האחיות והאחים, הרופאות והרופאים, עובדי המעבדות, האדמיניסטרציה והניקיון, הסניטרים והעובדים פרה-רפואיים ישלבו ידיים בדרישה לביצוע המהלכים הללו. רק קואליציה רחבה כזו – בתמיכה ציבורית ובהנהגת שר בריאות חדש שטובת כלל הציבור לנגד עיניו – תוכל להוביל שינוי של ממש.
בעז תמיר, ILE.
כתיבת תגובה