יש ארגונים שאסור לתת להם ליפול: בתי חולים, חברת חשמל, משטרה. אבל קיומם המובטח מנוון אותם, ומונע מהם לממש את תכלית קיומם: מתן שירות ללקוחותיהם – אנחנו.
חיים ולא חיים, מתים ולא מתים."
(אמיר אור – "כאן בארץ")
ישנם ארגונים שחוּקי הטבע של הכלכלה לא חלים עליהם, ארגונים ש"לא יכולים ליפול" (לי"ל) – חברות ענק, בתי-חולים, חברת החשמל, בנקים וחברות ביטוח – אך ניסיון למנוע בכל מחיר את קריסתם לא מפיח בהם כוחות חדשים, אלא רק מעצים את תהליך ההתנוונות. בשונה מארגונים החשופים לתחרות, ארגונים שלא יכולים ליפול ימותו זקופים.
האם העובדה שנפילתו של ארגון עלולה לטלטל מן היסוד את הכלכלה והחברה בה הוא פועל מצדיקה את שימורו בכל מחיר? כשנגיד הבנק המרכזי מונע קריסת בנק בשם "היציבות הבנקאית", האם הוא לוקח בחשבון את הנזק הכרוך בכך לאופן ניהול הבנק, לשוק וללקוחות? האם המפקח על הביטוח אשר מונע את קריסתה של חברת ביטוח באמת דואג לציבור המבוטחים?
הלא ברור ששום ממשלה לא תעז לסגור בית-חולים גם אם זה הגיע בפועל לפשיטת רגל כתוצאת מכשלים של ממשל תאגידי וניוון ניהולי. האם נשקלה ברצינות השפעתה ההרסנית של הנחת היסוד הזו על האפשרות לתיקון כשלי הניהול והשירות, או על מספר החולים שימותו כתוצאה מהם? על צה"ל ומשטרת ישראל אין מה לדבר בכלל. למרות שהררי משאבים מבוזבזים מתחת למסך החשאיות הביטחונית בתוך סעיפי תקציבים מנופחים – איש לא מעז לגעת בהם ברצינות.
האם מוצדקת השמירה על חברת החשמל כגוף חי על אף מצבה הפיננסי, כשלי הממשל התאגידי ואיכות הניהול, שלל פגעי נפוטיזם וועדי עובדים הרואים באינטרס העובדים ובשימור מעמד המנהלים את תכלית קיומו של הארגון? מדוע נאלצים היצואנים, היבואנים והצרכנים הישראלים לשלם את המחיר הבלתי נסבל הכרוך בשימור "רשות הנמלים" – ארגון לי"ל בו נפרצו כל הנורמות של מערכות ניהול ומנהל תקינות? האם ישנה הצדקה לכך שאוניברסיטאות ובתי-ספר כושלים נותרים עצמאיים גם לאחר שנחשפו בהם איים של אבטלה סמויה, גירעונות כספיים, כשלים פיננסיים, חוסר שליטה ניהולית וחוסר מנהיגות להובלת שינוי?
חלומם של מנהלים, עובדים, ספקים או בעלי הון הוא להשתייך לארגון שלא יכול ליפול – מרגע שהתחברו לארגון כזה מקום עבודתם מובטח, וכך גם עתיד משפחותיהם ומקורביהם, אך מה יהא על עתיד הלקוחות שנשתכחו – המבוּטָחִים, החוֹלִים, צרכני החשמל או משקי הבית הקטנים?
ארגון לי"ל חי בתוך בועה אטומה מנותקת מסביבתו. מחיר שירותיו נקבע על בסיס עלות התפעול בפועל בתוספת רווח מקובל (Cost plus). ארגון כזה, אם לא יימצא בו מנהיג המסוגל לפעול כנגד "כוח הכבידה", יתנגד באופן טבעי לכל שינוי, לא יגלה עניין בהתפתחויות בסביבתו, ולא יטפל במחדלים ניהוליים או במערכות שהתנוונו בתוכו. כאשר לא קיימים מנגנונים שיאפשרו לבחון לעומק את יעילות פעולתו, דבר לא יחייב את ההנהלה להקפיד על מצוינות תפעולית, למשוך אנשי מקצוע ועובדים מצטיינים, למנוע בזבוז, לצמצם אבטלה סמויה ולהתמקד ביצירת ערך ללקוחות – תכליתו המוצהרת של ארגון הפועל בסביבה תחרותית ואיננו חסין בפני נפילה.
כל ארגון, מרגע שקיומו אינו תלוי בלקוחותיו כמוהו כגוף שמערכת העצבים שלו נשתבשה והוא איבד את תחושת הכאב שנועדה להגן עליו. אין בו דחף אמיתי להתייעל, לשפר את יכולתו וליצור ערך לאותם לקוחות הנחשבים למטרד ולא למקור חיים. על כן ברירת המחדל של ארגון כזה היא להתנוון מבפנים. הייעוד, התכלית והחזון שעל בסיסם הוקם הפכו זה מכבר לזיכרונות נשכחים, התלויים לצד תמונות המנכ"לים על קירות הכניסה לבניין.
קיומו ופעולתו של ארגון שלא יכול ליפול, המוחזק בכל מחיר גם כשהפך חלול, היא שימור הגוף שנותר ללא רוח-חיים של ערך ללקוח, או במילים אחרות שימור האינטרסים של המנהלים, העובדים, הרשות המקומית, מפלגת השלטון או בעלי המניות – כולם מלבד לקוחותיו האמיתיים, שטובתם הייתה תכלית קיומו המקורית. לצערנו, הניסיון מלמד שברגע שארגון "מקודש" כמוסד שלא יוכל ליפול, אין לעצור את תהליך ניוון המערכות, ההוצאות המתנפחות, הסרבול, האטימות והפגיעה בתפקוד.
אולם זוהי אשליה לחשוב שארגון שלא יכול ליפול לא מת. הוא מגיע לניוון וקריסת מערכות, וסופו שימות זקוף. איש לא יעז לעקור את הנטע גם כשמדובר בארגון שפירותיו נתדלדלו וצמרתו נתייבשה. איש לא יעז להכריז על סוף דרכו של ארגון שלא יכול ליפול גם אם נותר כמצבה דוממת, ואפילו לשם פינוי השטח לצמיחתו של ארגון צעיר, נאיבי, המבקש להצדיק את קיומו במימוש תכליתו – מתן שירות ללקוחותיו.
יטעה מי שיבין שורות אלו כקריאה להפרטת כל שירותי היסוד במדינה. להיפך – מרגע שאינם משרתים את לקוחותיהם האמיתיים ביעילות המקסימאלית, או מופעלים מתוך אינטרס זר במקום שיתמקדו ביצירת-ערך ללקוחותיהם, הרי זה כאילו הופרטו מזמן. בדיוק משום שהקהילה בתוכה הם פועלים איננה יכולה להרשות לעצמה את נפילתם יש להשיבם לידי הציבור תוך העמקת פעולת הרגולטור על-ידי שיפור מנגנונים של ביקורת, שקיפות ודרישה להתייעלות. אסור להם ליפול, אך בלי תודעת הנפילה לא תהיה להם תקומה.
בעז תמיר, ILE
כתיבת תגובה