תגובתו של ג'ון שוק, נשיא Lean Enterprise Institute (ארגון ה-Lean העולמי), לפוסט "איך מטילים ספק בסינית"
בעז יקר,
התובנה שלך מעניינת מאוד וכך גם הניסוי שביצעת – רעיון נהדר. למעשה, קיבלת מסר ברור, גם אם בלתי צפוי, היעדר התגובה הייתה מסר בפני עצמו. לבסוף, הניתוח שלך שמסתיים בסימני שאלה ובהבנה שפשוט אין לנו מושג מה יקרה עם “החדשנות הסינית” בעתיד הקרוב.
הקונפוציוניזם מלמד שיש לכבד היררכיה, שעשויה להתבטא בגיל, מעמד חברתי או תפקיד ארגוני. הפילוסופיה הזו נדדה גם ליפן, וצברה שם השפעה רבה. אולם, כמו במקרים אחרים של השפעות תרבותיות שהגיעו מסין, היפנים ביצעו בה שינויים משמעותיים. יפן היא תערובת מסקרנת של היררכיה וערכים שוויוניים. בטויוטה, לכל הפחות, הצליחו לשלב את הטוב שבשני העולמות (במידה מסוימת, חלק מן הזמן) עם שמירת ההיררכיה והסדר החברתי, ועם זאת מתן הזדמנות לעובדים להתבטא ולתרום ללא קשר למעמדם.
כדי להבין זאת לעומק, נדמה לי שעלינו להכיר בכך שיש סוגים שונים של “חדשנות”. אנשים מסוימים ביפן יכולים להצטיין בסוגי חדשנות אחדים, אך חדשנות אחרת נותרת חמקמקה עבורם, כמו איזו הצהרה מופשטת, וכך גם לסינים.
דרך אגב, בכל הנוגע לספר של ג’ון דואר “למדוד את מה שחשוב” (Measure What Matters), אני חושב שהשלב החשוב ביותר הוא זה שמתבצע כשנפגשים עם נתונים בלתי צפויים במדידה – ניתוח. אני מאוד ספקן (אולי יותר מדי?) לגבי היכולת להגיע לתוצאת אמת של מדידה כלשהי, במרבית המצבים. כמובן שאנחנו זקוקים למטרה, ואנחנו צריכים אמצעים כלשהם למדידת המצב הנוכחי אל מול המטרה. אולם, היות שהמדידה תהיה תמיד שגויה (אני סבור שמדידות הן תמיד שגויות), מה שחשוב באמת הוא הלמידה שמתרחשת בעקבות הניתוח. גם מתודת ה-Lean Startup של אריק ריס (תכנון – ביצוע – מדידה) משמיט את הצעד החיוני הזה.
בברכה,
ג’ון
למאמרים נוספים מאת ג'ון שוק באתר ראו למשל:
כתיבת תגובה