חווה קטנה ומטריפה: כשחשיבת Lean פוגשת תחום חדש

ניהול מערכות חקלאיות על פי עקרונות lean נמצאת עדיין בחיתולים, אבל ישנה חווה קטנה באינדיאנה שכבר מדגימה הלכה למעשה עד כמה יקרי-ערך עשויים להיות עקרונות lean עבור התעשייה הזו

מטרות שונות, דרך Lean דומה

המאמר המתורגם שלפניכם, העוסק בניהול משק חקלאי לפי חשיבת Lean, הופיע בראש רשימת המאמרים הנקראים ביותר באתר www.Planet-Lean.com, המגזין האינטרנטי של רשת Lean העולמית, לשנת 2016. העובדה כי דווקא מאמר כזה יהיה לפוסט הפופולרי ביותר במגזין שרובו המכריע של קוראיו מגיעים מתחומי התעשייה, השירותים והטכנולוגיה, עשויה לעורר פליאה בתחילה.

גם לאחר עשרות שנים בהן נדחקה לקרן זווית על ידי התעשייה והשירותים החולשים על שוק העבודה – החקלאות כאן להישאר, אלא שעליה להשתנות בהתאם לרוח התקופה והזמן (והרי סטארט-אפים קמים ונופלים, וחבריהם ימשיכו לאכול פירות וירקות). זה מתחיל לקרות בעולם וגם בישראל (למשל ביקב סומק). החקלאות הופכת ישירה יותר, מותאמת יותר ללקוחותיה. במובן הזה טמון כאן שיעור רלוונטי לכל ארגון. ארגונים מכל תחום, מעודכן ואופנתי כלל שיהיה,  – ייעלמו אם לא יסתגלו למציאות החדשה.

הטור תורגם לקורא הישראלי בברכתו של ג'ים וומאק כחלק מעבודתנו המשותפת על מאמרים אתר הקהילה www.planet-lean.com

בעז תמיר, ILE

חקלאות על פי  lean / ג'ים וומאק

Lean וחקלאות?

לטאיצ'י אונו (Taiichi Ohno), מעצב תפיסת הניהול "דרכה של טויוטה", היה קושי עם חקלאים. בחיבורו "לחקלאים נטייה טבעית לאחסון", מתוך הספר "ניהול מקום העבודה" (Workplace Management), מציין  אונו כי החקלאים המציאו את אחסון המלאי. הציידים-לקטים שנדדו בעולם לפני החקלאים עסקו בייצור בשיטת המשיכה (pull): כשהיו רעבים הם "משכו" חיה מהיער או הביצה ואכלו אותה, בתוספת כמה גרגירי יער שנמשכו מעץ או שיח לקינוח. החקלאים לעומת זאת, חיו בצפיפות שקודמיהם הציידים-לקטים לא היו יכולים לעמוד בה, ובהשפעת הגידולים העונתיים נדרשו לאחסן אוכל שיספיק להם לאורך השנה כולה ואף יותר מכך, למקרים של יבול דל ובצורת. כך נולדו המחסנים, הממגורות ורשימות המצאי והמלאי.

יתרה מזו, בניסיון למקסם רווחים, נהגו החקלאים לייצר כמה שיותר בשנים הטובות (סוג של ייצור עודף), ואז לאחסן את היבול, ולעיתים להשמידו שכן יבול רב הביא עמו צניחה של המחירים. כתוצאה מכך, עודפי ייצור ומלאים נתפסו כחיוניים, טאיצ'י אונו שם לו למטרה להילחם בנטייה החקלאית הזו השוכנת במעמקי הלא-מודע התרבותי שלנו וגורמת לנו לייצר עודפים, מלאים של "ליתר בטחון", בכל תחום, לא משנה באיזה מרחק אנחנו נמצאים מהחווה.

אלא שעל פי נקודת המבט של lean החקלאות לא הייתה רק רעה: אני נזכר למשל במתקן הייצור של הונדה באוהיו בעת איושו בשנות השמונים. שמעתי אז מהמנהלים שהחקלאים הם העובדים האידיאלים עבור קו הייצור, הרי "את הפרות יש לחלוב מדי יום, והחקלאים נדרשים לתחזק היטב את הכלים שלהם בזמן אמת כדי לשמור שעבודת החווה תתבצע על הצד הטוב ביותר." ואם כן, מעבר כוח העבודה החקלאי לקווי הייצור – דבר שקרה גם בטויוטה בימים המוקדמים – נראה היה מבטיח עבור כל הצדדים: עובדים עם הגישה הנכונה והכישורים הנדרשים שלא היו נחוצים יותר בחווה (העבודה החקלאית שהיוותה ארבעים ואחד אחוזים מכוח העבודה בארה"ב בשנת 1900, צנחה לשני אחוז בלבד בשנת 2015), יכלו לעבוד כעת בקווי הייצור של lean, או מאוחר יותר – בשירותי lean.

השילוב של ירידה דרסטית בכוח העבודה החקלאי ושל "ירושת האחסון" שעברה לחוות המודרניות מן הדורות הקודמים, אי-שם הרחק מעיני הלקוחות, גרם לי לחשוב עד כה שאין מקום ל-lean בחקלאות. מהסיבה הזו לא הקדשתי לחקלאות כל מחשבה עד שעותק של ספרו של בן הרטמן, ("The Lean Farm") הגיע לתיבת הדואר שלי בסתיו האחרון.

החווה של בן ורייצ'ל

בן ואשתו רייצ'ל הם בדיוק מסוג האנשים שאני הכי אוהב לפגוש: אוטו-דידקטים שדיברו עם כמה אנשים, קראו כמה ספרים וניגשו ליישם חשיבת lean בחוות הירקות הקטנה שלהם ליד גושן, אינדיאנה. לאחר שסיימתי לקרוא את הספר, שכרתי טנדר בגודל מלא (כלי הרכב הכי אמריקאי, הכי מזוהה עם חוות חקלאיות והכי בזבזני באנרגיה שיש), ונסעתי מנמל התעופה של דטרויט לחזות בחווה בפעולה.

כאשר אני ניגש לבחון פרויקטים ניסיוניים אני מתחיל תמיד בלשאול על המניע. במקרה הזה, איזו בעיה של החקלאות המסורתית ניסיתם לפתור על ידי הטמעת עקרונות lean? התשובה הייתה כי לאחר דורות של מסורת חקלאית משפחתית בחוות באזור, בן ורייצ'ל רצו לנסות משהו חדש, מתאים לרוח התקופה והדור, שיאפשר איזון נכון יותר בין החיים לעבודה ובכל זאת יספק פרנסה ראויה ויענה על צרכי הלקוחות (כדור הארץ לשיטתם הוא לקוח בפני עצמו). הם רצו תוצרת טרייה, באיכות גבוהה ובמחיר סביר, תוך שימוש במינימום חומרי הדברה ודלק מאובן (פוסילי). הם הקימו חווה קטנה לגידול ירקות (כשלושים דונם) שמכרה ישירות למספר מסעדות, וסיפקה ארגזי ירקות לבית הלקוחות בעיירות הסמוכות.

אולם מדובר היה בעבודה קשה מאד. כל עוד פעל הזוג על פי שיטות חקלאיות קונבנציונאליות, לקח להם שישים שעות בשבוע להחזיק את החווה. וכאשר החלו לחשוב על הקמת משפחה, קשה היה לדמיין איך ניתן יהיה לשלב בין העבודה בחווה לבין חיי משפחה, ועוד בשאיפה לחסוך קצת כסף למקרה הצורך.

המפגש עם חשיבת ה-Lean דרך העבודה היומיומית

למרבה המזל סיפר להם אחד הלקוחות יום אחד שהחליט לאמץ את עקרונות lean במפעל שלו, לא רחוק מהחווה, על מנת ליצור יותר ערך בפחות עלויות. למה לא לעשות שימוש ברעיונות הללו גם בענף החקלאות? אלא שכמובן, ספרים על חקלאות lean לא היו, ולא יועצים בעלי שם. ואם כך, צריך היה להמציא את חקלאות lean בדרך הישנה והטובה, זו שחקלאים הורגלו בה מימים ימימה: דרך התנסות.

הניסויים שערכו בן ורייצ'ל תוכננו לאור שבעת גורמי הבזבוז ("seven wastes") שמנה טאיצ'י אונו בספרו, וביניהם תנועה עודפת (excess movement), עודף נסיעות (excess transportation) וכמובן – ייצור עודף. בחינה מדוקדקת של התנועה בחווה ושל זרם הייצור (flow of produce) משלב הזריעה ועד לשלב המשלוחים וההובלה העלתה בבירור כי הרבה מ"העבודה" בחווה היא למעשה בזבוז – חיפוש אחר כלים ואספקה, הליכה למרחקים ארוכים בגלל תכניות לא טובות, "עבודה מחדש" על יבול שנזרע באופן כושל וייצור עודף כתוצאה מכשלים בתקשורת עם לקוחות בנוגע למוצרים הרצויים והזמנים הרצויים להם. 

בנוסף, שיחות ממושכות ורבות עם לקוחות גילו כי הם מעוניינים ביותר מאשר רק מוצרים טובים. הם רצו קשר ישיר עם הספק על מנת שיוכלו להחליט איזה סוג של ירקות רצויים להם, באיזה אופן יישלחו ומתי. התברר שהם אפילו מעוניינים במתכונים. הם הציעו שהחקלאים יתנו טיפים על איך לבשל את הירקות שהם שולחים, בייחוד את הפחות מוכרים מבניהם. בקיצור, הם רצו לקבל מספקים-מוכרים שירותים ברמה גבוהה ההולמים את הצרכים הספציפיים שלהם, ולא לפי שיטת המחיר הנמוך ביותר.

חווה קטנה ומטריפה

כשהם מצוידים בהבנות חשובות בנוגע ליעדים החדשים ולערך הרצוי, בן ורייצ'ל פתחו במסע בן מספר שנים על מנת להטמיע עקרונות lean  בתהליכי הייצור שלהם כמו גם ביחסם לעובדים בחווה. הם נעשו חלוצים של החקלאות הישירה המבוססת על קשר ישיר בין החקלאי לצרכן בניסיון לצמצם למינימום את מספר הגורמים המתווכים בין השדה ללקוח (לשיפור הטריות והורדת פערי התיווך). כל זאת תוך שימוש בכלים פונקציונאליים שאת רכיביהם ניתן להחליף לפי הצורך ועל ידי כך לחסוך עלויות. הם הגשימו הלכה למעשה את רעיון ה-Kanban בחיי היומיום בחווה: הם הבינו כי עליהם לדאוג מראש לחומרים הדרושים לזריעה ושתילה כדי לא לכבול עצמם להוצאות של "ליתר ביטחון", דאגו לדעת בכל רגע נתון בדיוק מתי ואיזו חלקת אדמה מוכנה לזריעה ואיזו תבואה יש לזרוע בה, ופיתחו מנגנון יעיל של תחלופה – כזה המאפשר לזרוע תבואה חדשה באותו היום שבו יוצאת הישנה. לוח הזמנים בחווה מנוהל על פי עקרון איזון העומס (heijunka) על מנת לחלק את עבודת החווה באופן מאוזן בין שנים עשר חודשי השנה, במטרה למנוע מצב שבו ישנן חלקות בלתי פעילות (כלומר, בזבוז) כפי שאמנם נהוג בחוות מסורתיות, מצב המביא בתורו לחוסר אחידות תפעולי ועומס יתר.

לא אוכל להביא כאן את הפרטים במלואם. על אלה תוכלו לקרוא בספרו של בן, ואני מאמין שתמצאו עצמכם מרותקים לספר, לא משנה באיזו תעשיה אתם עובדים. אזכיר כאן שתי תובנות חשובות:

• דווקא מתוך שאיפה לרמת חיים גבוהה ואורח חיים מאוזן, ככל שגדלה התפוקה, כך הלכה החווה וקטנה – משלושים דונם לשני דונם של שטח זרוע. באופן הזה הצליח הזוג להרוויח יותר מאשר הכנסה ממכירות בקיזוז הוצאות תפעול. ובקיץ – כשהתוצרת זורמת לשוק מהחוות הגדולות והמחירים צונחים – צומצמה פעילות החווה מראש. הזמן שהתפנה הוקדש לנופש (וכתיבת ספרים) לפני החזרה לתשעה חודשים של עבודה בחממות. מי החליט שכל שינוי בגישת Lean חייב להסתיים בהתרחבות וצמיחה דרמטיות או רווחים הולכים וגדלים כמדדים יחידים להצלחה?
• במבט לפנים, אחד ממוקדי הבזבוז שנותרו הוא ההוצאה המוגזמות על תחבורה. לקוחות החברה מרוכזים בשתי ערים במרחק כמה קילומטרים מהחווה, דבר הכובל אותם לנסיעות ארוכות (גם אם עדיין מדובר במרחק "שדה-מדף" קטן יחסית לזה שעושים מרבית הירקות בימינו). ואם כך, למה לא להעביר את חוות שני הדונם למיקום חדש בין אותן ערים סמוכות ולצמצם את ההוצאות והזמן המושקעים בתובלה?

האם המודל ניתן ליישום בהיקף רחב?

בן ורייצ'ל (בעזרתו של כלב השמירה שִינגוֹ) מפרנסים את משפחתם תוך שמירה על איזון נכון בין עבודה לפנאי, על ידי גידול ירקות 365 ימים בשנה (בקיץ מסייעים להם סטודנטים מהקולג' הסמוך, ומפנים אותם לנפוש), על אדמה שגודלה שני דונם בלבד. הם חוסכים במקורות אנרגיה (שבעיקרה משמשת לחימום החממות בחורף), וחומרי הדברה כימיים הינם מחוץ לתחום. ולבסוף, הם צמצמו באופן משמעותי את הבזבוז הכרוך באחסון וייצור עודף בהשוואה לחוות הגדולות המשווקות לחנויות הגדולות (בחוות אלה נשארת חמישית מהתבואה בשדה, ואפילו לא נקצרת – רק בשל הערכה מוטעית של הביקוש בשוק). מדוע לא כל הירקות שלנו אינם גדלים ומשווקים באותו האופן?

אולי כך יהיה בעתיד. אין ספק כי החשיבה בגישת lean קנתה לעצמה דריסת רגל בחקלאות לראשונה, ואני מקווה שאלפי חקלאים בחוות קטנות ברחבי העולם יוכלו לאמץ (ולשכלל) את השיטות שפיתחו בן ורייצ'ל. ומה יהא על חוות הייצור ההמוני? לי הן מזכירות את תעשיית הרכב בשנת 1965 – מועדון סגור עם סטנדרטים רופפים בענייני בטיחות ודרישות סביבתיות מינימליות. אמנם קשה לדמיין מהפיכת lean בתחום החקלאות שגם תביא לחיסכון משמעותי באנרגיה ומים (ולצמצום פליטת גזים ופחמן דו-חמצני), וגם תספק איכות ומגוון שאינם מצויים כיום – באותה עלות ואף בעלות נמוכה ממנה, אבל קשה היה גם לדמיין את הניצחון של טויוטה ושיטות המחשבה של lean בשנים שקדמו להשקתו של דגם Toyota Corolla.