אם בתי החולים סרבלו עצמם לדעת, מהפכת הטכנולוגיה והמעבר לכפר הגלובלי מזמנים פרדיגמת ניהול אלטרנטיבית שבה המטופלים – ולא המערכת – יהיו במרכז.
מערכת הבריאות במשבר, ולא רק בישראל אלא בכל העולם. העומסים הבלתי נסבלים במחלקות הפנימיות, קריסת חדרי המיון, הסיכון העומד בפני מי שנדרש לטיפול בבית החולים והשחיקה של הצוותים הרפואיים – כל אלה הם סימפטומים לבעיות שורש מערכתיות.
מדובר בפתולוגיה ניהולית. לקראת סוף הרבעון הראשון של המאה ה-21, המערכת מנוהלת על פי עקרונות ניהול מיושנים שעוצבו בידי אבי הייצור ההמוני פרידריך טיילור בתחילת המאה ה-20. באופן פרדוכסלי, דווקא ההתקדמות הדרמטית ביעילות שירותי הבריאות במאה ה-20 הפכה למקור הפגיעה באפקטיביות מערכת הרפואה במאה ה-21.
יעילות והתמחות הפכו לבעיות שורש
התייעלות המרכזים הרפואיים לאורך המאה ה-20 שיפרה את איכות שירותי הרפואה ואיתם את הגידול המואץ בתוחלת החיים. ריכוז הטיפולים במרכז רפואי גדול מאפשר שימוש יעיל במשאבי הון, טכנולוגיה ואנשי מקצוע. הריכוזיות כייעול השימוש במשאבים האיצה את קצב ההשקעה בבינוי, בציוד טכנולוגי, במערכות מחשב ובכוח אדם, מגמה שהפכה את המרכזים הרפואיים לארגונים מורכבים לניהול.
מהנדסי התעשייה והניהול פתרו את בעיית המורכבות בדרך של פיצול וצימצום (Reduction) של המבנה הארגוני של בית החולים למחלקות מקצועיות (כמו במפעלים לייצור המוני) שהפכו בהדרגה למבצרים (סיילו) הנשלטים על ידי מנהלי מחלקות הממוקדים פנימה במהלכי התייעלות של מחלקותיהם, מתוך כוונה טובה אך מנותקת מטובת המערכת הכללית. הפיצול ליחידות הופך את הארגון למסורבל ומגושם, מונע שיפור מערכתי ובעיקר פוגע בחולה הנדרש בדרך כלל לטיפול רב-מקצועי, המשלב מומחים מכמה מחלקות. תהליך דומה, אגב, מתרחש גם באקדמיה.
מחלה אוֹטוֹאִימוּנִית
השינוי בטבעה של מערכת הבריאות במאה ה-21 דרמטי. התארכות תוחלת החיים והאוכלוסייה המתבגרת ועלייה ביחס החולים הכרוניים (כ-80% מסך הנזקקים לשירותים הרפואיים) מציבה בפני מערכת הבריאות את האתגר הכרוך בעלייה בביקוש לשירותים רפואיים. גם מהפיכת טכנולוגיית הרפואה שינתה את טבעו של הטיפול ועבודת המערכת הרפואית, ומגמות אלה הופכות את מערכת הבריאות ממורכבת לכאוטית. לצד ההזדמנויות, שינוי טבעה של סביבת העבודה מתגלה כקרקע פורייה להצמחת מחלה אוֹטוֹאִימוּנִית (כשמערכת החיסון תוקפת את רקמות הגוף עצמו).
האימוץ של מערכות מחשוב וטכנולוגיות מידע מתקדמות מבלי לשנות את תפיסת הניהול העמיק את הכאוס והסרבול הארגוני, שחק את איכות השירות ואת הקשר האישי עם המטופלים. כך, דווקא החתירה ליעילות הפכה את בית החולים למקום פחות מועיל המתקשה למלא את תכלית קיומו.
השינוי הנדרש: תפיסת ניהול אחרת
אין ספק שחשוב לשפר את תהליכי העבודה במחלקות המקצועיות, אך זה רחוק מלהספיק למתן מענה אפקטיבי במדדי האיכות, הזמן, חוויית הטיפול והבטיחות. חדרי המיון לא יוכלו לספק שירות איכותי בלי שיגובשו סטנדרט ניהולי לשילוב הרופאים המומחים במערכת הרפואה הדחופה, בשמירה על ערוצי תקשורת ותרבות עבודה של צוות רב-מקצועי.
המרשם הנדרש אינו התייעלות נוספת אלא שינוי תפיסת הניהול של המערכת הרפואית. מסע השינוי יחל בפיתוח מבט מערכתי שעיקרו בניית צוות אינטגרטיבי המשלב את הצוותים המקומיים (Team of Teams) סביב המטופל בתוך המרכז הרפואי וגם מחוצה לו (כמו הקהילה, הטכנולוגיה, הרגולציה והמדיניות הציבורית).
לשלב עבר ועתיד
דווקא רפואת העבר בה רופא רב-התמחותי (שהחל את דרכו המקצועית כרוקח) העניק שירותי רפואה אינטגרטיביים בקהילה, יכולה להעניק השראה לתפיסת ניהול מתקדמת של מערכות הרפואה בימינו. מהפכת הטכנולוגיה והמעבר לכפר הגלובלי מזמנים פרדיגמת ניהול אלטרנטיבית שבה המטופלים – ולא המערכת – יהיו במרכז.
חזון Lean Healthcare מבוסס על מערכת בריאות דמויית רשת, המורכבת מצוותי פעולה רב-מקצועיים המקיימים שיתוף תודעתי (Shared consciousness) ומנהלים תהליך משולב עם הקהילה, נציגי המחלקות המקצועיות, מערך ההדמיה, המעבדות ובתי המרקחת. התהליך צריך להיות בנוי סביב המטופל, במערכת משותפת המבזרת סמכות לכל חבר צוות לקבלת החלטות בזמן אמת מבלי להמתין לאישור מגבוה (Empowered decision making).
כך גם לגבי שילוב רפואה בקהילה ומרכזים רפואיים (ברמת המאקרו). בית החולים המיועד לפרוצדורות רפואיות מורכבות ממוקדות ותחומות בזמן, יהיה משולב במערכת הרפואה הקהילתית כפי שהתקיימה עד תחילת המאה ה-20, טרם הקמת ה"מפעלים" לייצור המוני של טיפול רפואי (בתי החולים). העובדים במערכת – רופאים, עובדי סיעוד, הדמיה, עבודה סוציאלית, סניטריה ואדמיניסטרציה – ישולבו בעבודה מרחבית בבתי המטופלים, בקהילה ובמרכזים הרפואיים. זוהי תפיסה הוליסטית, אקולוגיה שבה הרפואה לא סגורה בתוך הקהילה כמבצר, אלא מבוזרת ומפוזרת, לטובת האנשים החיים בה.
בעז תמיר, ILE.
כתיבת תגובה