טרור ואימה בעכו

בעכו, יהודים וערבים לכודים במלכוד אתני-דתי, ומליציות הפשע השתלטו על המרחב המוניציפלי שהופקר.

"להבות ענק פרצו מהחדר הצפוני. מכבי האש הודיעו שהם לא מגיעים בלי ליווי משטרתי, והמשטרה לא באה. 'תסתדרו'. השכנים הגיעו וביקשו לעזור בכל דרך. יחד עם אחד משכני הערבים עמדתי עם צינור מים בפתח החדר הדרומי בניסיון לשמר את מה שנותר מהמסעדה."

"ואיך אתה משמר את קור הרוח?" אני שואל את אורי ירמיאס, הבעלים של מסעדת הדגים העכואית הנודעת, אורי בורי. "אני כאן להמשיך. עם הצוות שלי, השכנים והקהילה." אני שואל האם מדובר בחוסר מזל, והוא משיב: "מעשה שטן המתוכנן כמו מבצע צבאי."

חגי השבועות ועיד אל פיטר היו אמורים לפתוח את עונת התיירות לאחר יותר משנה יבשה של קורונה. עשרות צימרים ומסעדות ששרדו ייחלו לטיפת חמצן. תנופת הבנייה והיזמות, שיפוץ הטיילת והחומות, המפרץ המרהיב והבריזה הקרירה היו אמורים לשמש מקור משיכה לעשרות אלפי מבקרים באחת מפנינות החמד הישראליות. כעת הכל קפא באחת. עכו העתיקה ריקה מאדם. השוק – אזור הומה מבקרים בתקופה זו בשנה – נראה כמו בימי הסגר הראשונים של מגפת הקורונה.

הראשונים להפסיד מפרעות עכו והאלימות במדינה הם הערבים. כולם מבקשים לדבר, אך פרט לירמיאס איש לא מזדהה בשמו: "הכל יחזור אלינו כמו בומרנג… הופקרנו בידי משפחות הפשע… הממשלה והעירייה לא קיימות… גם המשטרה – יש תחנה 200 מטר מכאן. השוטרים נעלמו… למנהיגות הערבית יש אחריות לא רק לפיצוץ, אלא גם לתוצאות… העסקנים הערבים לא מייצגים אותנו, עסוקים בעצמם ובפלסטינים ואנחנו לא מעניינים אותם."

"למה הם נותנים לנרקומנים להסתובב בטיילת כשהיא מוצפת תיירים?" אמר לי בעל המכולת המקומית, ובעל הקיוסק השכן נכנס לשיחה. "אתה יודע כמה פעמים ביקשתי מהעירייה להכניס פקח או שניים לסילוק הנרקומנים מאזורי התיירות. למה בשביל זה אין להם תקציב?"

בסיבוב שערכתי עם ידיד, יזם שהחליט להשקיע בשילוב של פעילות קהילתית חברתית ותיירותית בעכו, היה ברור שלא מדובר רק בהתפרצות ספונטנית. איש מהעדים לא יכל, או לא רצה, לזהות את הפורעים שראה. האם הגיעו מחוץ לעיר או מדובר בתוצר של הזנחה ושבר חינוכי מקומי? "משפחה גאה בתעודות המקצועיות מבית הספר והאוניברסיטה." כך על פי פעיל חברתי ואיש חינוך מקומי. "לצעירים הללו מה שחשוב זה תעודת הטיק-טוק. שרפת את המתנ"ס, העלית סרט לטיק-טוק וקיבלת מיליון לייקים? קיבלת תעודת מצטיין… תגיד לי אתה, איך ילד שעזב את הלימודים קונה אופנוע בתשעים אלף שקל?"

סיור בין הנכסים שנפגעו המוחזקים בידי יהודים (או מזוהה עם יוזמות של דו-קיום כמו המתנ"ס, התיאטרון המקומי, בית אלפראשה או מלון ערבסק) מלמד, לכאורה, על הכנה מודיעינית מדויקת. דפוס הפעולה החל בשמועות על שריפת המסגד (שהוכחשו על ידי האימאם) נמשך בתנועת קבוצות הפורעים אל יעדים מסומנים הקשורים ליהודים, נטרול מצלמות האבטחה, פשיטה והרס הנכס, והסתיים לרוב בהצתה ממוקדת תוך ניסיון שלא לפגוע בדיירי המקום. כל זה מצביע על יכולת שליטה שאיננה מאפיינת התפרצות זעם וונדליסטית של בני נוער.

הדברים לא נאמרים בפרוש, אך נרמזים בבירור. התרשמתי שיש מי שניצל את ההזדמנות. "אל אקצה? שייח ג'ראח? עזה?" המשיך הסוחר, "אני הולך להתפלל במסגד. אבל לצעירים רעולי הפנים הדת היא תרוץ. הפושעים קיבלו מתנה מבן-גביר ומביבי…"

התמונה המצטיירת קשה. מתחת לחזות היזמות, הבנייה והצחצוח של היהלום התיירותי קיימות תשתית חברתית-תרבותית מוזנחת ומעורערת. יהודים וערבים לכודים באימה בידי מליציות הפשע שהשתלטו על המרחב המוניציפלי שהופקר: "אנחנו הופקרנו, אבל גם לנו ישנה אחריות. הפשע שלנו שהזנחנו את הצעירים… החיים המודרניים פירקו את סמכות ההורים." לחלל שנוצר על ידי מנהיגות דתית וציבורית חיוורת ואבא שהפך סמרטוט, נכנסו הפשע, האינסטגרם והטלגרם. הטיק-טוק הפך למלך.

ורק אורי (בורי) נותר אופטימי: "האש ששרפה את המסעדה ומלון אפנדי לא יכולה לשרוף את מערכת הדו-קיום שנבנתה במשך שנים. בלי שכניי-שותפיי הערבים לא היינו שורדים. לא נוותר. תוך חודשיים נשפץ ונפתח מחדש. אני מקווה שאת שותפיי, אנשי הצוות המקצועיים החיים איתנו שנים, נוכל לשמר במשך כל תקופת השיפוצים."

בנהיגה חזרה אני שואל את עצמי מה ניתן לעשות. האם האש שפרצה בשדה הקוצים של ההדחקה וההזנחה – ביחס לערים המעורבות ולאוכלוסייה הערבית והבדואית בישראל – תעורר חשבון נפש ועשייה שיוכלו להאיר את החושך שירד על כולנו?

בעז תמיר, ILE.