תחושת מחנק אוחזת בי כשאני קורא את מברק ראש המוסד צבי זמיר מיום ה-5 לאוקטובר 1973. התחושה המלווה אותי כבר 45 שנה מקבלת תמיכה ראייתית בהווה: כך הופקרנו על ידי הממשלה והפיקוד הבכיר בצה"ל.
עד ראש השנה 1973 הגנו שלושה טנקים בלבד על כל דרום הגולן. הייתי אז מפקד מחלקה בחטיבה, ומזה כמה חודשים הייתי מופקד על הגזרה. בבוקר יום הכיפורים, יום לאחר הוצאת המברק, ושלוש שעות לפני שמבנה המיגים תקף את חניוני הטנקים ושיירות השריון הסורי נעו לעבר דרום רמת הגולן, יצאתי לסיור בשטח עם איציק בן-שוהם, המפקד הטרי של חטיבת ברק 188, שהגיע לפגוש את היחידות בקו. המח"ט הביט מזרחה ותהה: "האם הרועים הסורים למרגלות תל קודנה לא שמעו שבצהרים אולי תפרוץ מלחמה?", ואחרי רגע הוסיף "האמת, גם אני לא מאמין…"
שלוש שעות לאחר מכן הסורים היו על הגדרות. שלושים שעות אחר-כך נמחקה כל מפקדת החטיבה – בן שהם נהרג יחד עם הסמח"ט דויד ישראלי וקצין האג"ם בני קצין. נותרנו נטושים, מוקפים טנקים, נגמשים, משאיות ואופנועים סוריים. גם הם לא יכלו להאמין שעדיין נותרו בדרום רמת הגולן כמה לוחמים שהופקרו לנפשם על ידי הנהגתם.
הממשלה והפיקוד העליון חנקו אפילו את המהלך המינימאלי שהציע ראש המוסד זמיר – לפרסם את המידע המודיעיני, צעד שלדעתו עשוי היה להעיד שישראל נערכת בהתאם. המערכת המדינית-ביטחונית הישראלית פעלה כגוף עם מערכת חיסונית משובשת. במקום לבצע ניסוי (פרסום הידיעה ברבים) שר הביטחון והרמטכ"ל נצמדו ל"קונספציה" לפיה הסבירות למלחמה "יותר מנמוכה…"
והנה היום, נציב קבילות החיילים האלוף במיל' יצחק בריק מתריע על "ליקויים וחוסר מוכנות של צה"ל להתמודד עם האתגרים הביטחוניים בפניה ניצבת מדינת ישראל." כמפקד פלוגת שריון בקרב הבלימה בסיני, בריק נמנה אז על הלוחמים הנטושים-מופקרים. היום הוא מבקש למנוע את הישנות המחדל הלאומי והפיקודי לדורות הבאים. כנציב קבילות החיילים הוא לא יאפשר את הפקרת הלוחמים בשנית.
ארגון בריא מעודד חשיבה ביקורתית כחלק ממנגוני ההגנה שלו לצמצום סיכונים. הדחקת דבריו של נציב קבילות החיילים מדאיגה, והודעות הרמטכ״ל ושר הביטחון על "מוכנות הצבא כפי שלא הייתה מעולם", מעוררת ספקות בנוגע לשיקול דעתם. מי שמבקש ללמוד מלקחי מלחמת יום הכיפורים (למיטב ידיעתי צה"ל לא ערך תהליך הפקת לקחים מעמיק), נדרש לא רק לאמץ בחום את דו"ח הביקורת של בריק על מצב מוכנות צה"ל, אלא גם לעודד עוד הרבה כמותו.
חיסול המערכת החיסונית הארגונית הוא תוצאה של חנופה לדרגי הניהול במעלה ההיררכיה והשתקת ביקורת לעומקו ורוחבו של הארגון, והם עצמם תוצר של תרבות ועדות החקירה למציאת אשמים, המעודדת את כולם להסתיר בעיות במקום למצוא פתרונות לשיפור.
מי שחווה נטישה כמו באותה מלחמה לא יקבל עוד הבטחה ש"יהיה בסדר", ובוודאי לא יירגע מאמירות כמו "מעולם לא היינו מוכנים וחזקים יותר…". החיילים והחיילות שלנו ראויים ליותר מאשר פחדנות שכזו.
בעז תמיר, ILE.
כתיבת תגובה