לא ניתן להבין את נצחונו של טראמפ בלי להבין מה קרה לשבעת עשירוני-האמצע בכלכלה המערבית. אם הבוחרים הדמוקרטים רוצים לשמר את הערכים הליבראליים ואת המשך השגשוג הכלכלי עליהם להבין כיצד לשתף את עובדי התעשייה והשירותים בשפע של מהפכת הטכנולוגיה והגלובליזציה.
I'm sentimental, if you know what I mean
I love the country but I can't stand the scene…
(מתוך שירו של לאונרד כהן “Democracy is coming to the USA”. הטור מוקדש לזכרו.)
דיירי הפריפריה החקלאית ו"חגורת החלודה" התעשייתית במערב התיכון של ארה"ב (כינוי לאלפי מפעלי הייצור ההמוני במערב התיכון המעלים חלודה לאחר שנסגרו) דורשים שינוי מיידי. ייתכן שלמרות הרצון הטוב, האכזבה מהמימוש החלקי של חזון ברק אובמה העצים את הזעם. ההחלטה לבחור בטראמפ, על אף ואולי בגלל אופיו, נבעה מהאמונה שיש ביכולתו להוביל שינוי, או לפחות "לשרוף את המועדון" של האליטות השולטות.
לפני כ-250 שנים, רגע לפני המהפיכה התעשייתית, מרבית ההון העולמי היה בידי אלפיון אחד בלבד מהאוכלוסייה העולמית. השאר, אריסים ועבדים, הצליחו לעבור בקושי את 30-40 שנות חייהם. המהפיכה התעשייתית, והמשכה במהפיכת הייצור ההמוני, המיכון והאוטומטיזציה, יצרו את מעמד הביניים (מהעשירון השלישי ועד לתשיעי) שלא התעשר אך התקיים בכבוד.
המהפיכה הדיגיטלית (האינטרנט, התקשורת והמוביליות) ערערה את יסודות כלכלת הייצור ההמוני, שינתה את טבעו של שוק העבודה וכעת הולכת ומשנה גם את המבנים החברתיים והפוליטיים. גבולות מדינת הלאום מתפוגגים והיא מעוצבת מחדש כפסיפס של שבטים, קהילות ויחידים – קערת ספגטי של אטריות במגוון צבעים השזורות זו בזו. מקורות ההכנסה של מעמד הביניים, שנבנה במשך המאה ה-20 מעובדי הייצור והשירותים, מתחסלים במהירות.
עבור עובדי הידע – בעלי המלאכה, המומחים והיזמים – נפתחות הזדמנויות תעסוקתיות והם הופכים לשותפים בחלוקת ההון. לעומתם עובדי התעשייה, הייצור ההמוֹנִי, השירותים, הבנקאות, העיתונות והפרסום נותרו הרחק מאחור. מעמד הביניים אשר "שוּנמָך" כלכלית רואה את הארץ המובטחת, אך נותר מחוץ למשחק.
הדור הצעיר של מעמד הביניים מתקשה לרכוש את ההשכלה הנדרשת על מנת להדביק את קצב השינוי ולשמר את אורח החיים של דור ההורים והסבים. עבור צעירים אלה העבר הוא חלום, ואילו העתיד לוט בערפל ולא מבשר טובות. דונלד טראמפ זיהה מקורות השורש של גל התסכול וגלש עליו עם ההבטחה למימוש החלום (השקרי) של החזרה אל העבר.
מפעל נטוש בדטרויט, מישיגן, ששימש לייצור כלי רכב
במכתב לבוגרי MIT, נשיא האוניברסיטה פרופ' רפאל רייף (Rafael Reif) קורא להקשבה הדדית תוך הדגשת המאחד את קהילת MIT לנוכח השינויים הצפויים מוושינגטון. אך תפקידה של אליטה זו לא יכול להישאר בבועת הפיתוח הטכנולוגי, או להסתפק בהתבוננות אקדמית בלתי מעורבת. עליהם לפתוח את השערים ולאפשר למעמד הביניים האמריקני ליהנות מפירות מהפיכת הטכנולוגיה הדיגיטלית והגלובליזציה, תוך צמצום הפער אל קהילת 160,000 תלמידי ובוגרי MIT.
גם היזמים לא יכולים ליהנות ממרחב ההזדמנויות שנפרש בפניהם מבלי להתחשב באלו שנותרו מאחור. בעלי הרעיונות לפריצות-דרך טכנולוגיות נדרשים עכשיו לגייס את אנרגיות החדשנות לגיבוש פרדיגמה כלכלית-פוליטית וניהולית-ארגונית שתגדיר מחדש את טבעו של שוק העבודה, את תפיסת הניהול ואת מעמד המוסדות הפוליטיים, המדינתיים והגלובליים.
איינשטיין אמר כי לא ניתן לפתור בעיות בעזרת דרכי החשיבה שיצרו אותן. מחוללי המהפיכה הדיגיטלית ומערערי המערכת הכלכלית, ייאלצו להתגייס לעיצוב מחדש של המערכות הכלכליות-חברתיות ולשיקום המעמד של קהילות עובדי הייצור ב"חגורת החלודה" במערב התיכון. אם לא יישאו באחריות על השפעות המהפכה הטכנולוגית שמפירותיה הם נהנים, כלומר אם לא יקדמו את החברה יחד עם השכבות האחרות באוכלוסייה, ימצאו עצמם נסחפים על אי קטן בלב זרמים לא צפויים.
בעז תמיר, ILE
עיתון קיר ב-MIT הקורא לשתף בתקוות וחרדות מתוצאות הבחירות. כיצד ניתן לעבור מדיאלוג על קירות הקמפוס לפיתוח פרדיגמה להתמודדות?
כתיבת תגובה