אחרי ההלם וההפנמה, שלב ההסתגלות למציאות שאחרי המשבר הוא הזדמנות לבחון מחדש ולעומק את הנחות היסוד של חיינו. אם נצליח לעשות זאת, הקורונה לא תהיה רק משבר ואובדן.
"אם נשרוד את המבול הפעם…" (רונה קינן)
שתי דרכים אפשריות כיצד להתייחס לאירוע משברי שעובר עלינו: כאובדן, או כהזדמנות. ישנם אמנם מעטים חובבי משברים, רודפי סערות וגולשי גלים, אך רובנו נתקשה לראות במשבר הזדמנות. ובכל זאת, כולנו יכולים להתבונן במשבר כסוג של שינוי מערער, שניתן ללמוד ממנו ושטומן בחובו גם הזדמנות.
מקובל לציין שלושה שלבים בתגובה למשבר: הלם, הפנמה והסתגלות.
שלב ההלם
מאופיין בבלבול, חוסר וודאות, אובדן שליטה, שיתוק ובהלה. מנגנון החשיבה הראשון (ההישרדות) במודל של דניאל כהנמן משתלט ומגדיר את מאפייני דפוס קבלת ההחלטות. הקושי לחבר את הנקודות מוביל לתחושת חוסר אונים משתקת וצמא להנחיות מכל מי שנראה בעל סמכות מקצועית.
ימי קורונה. גם מקבלי ההחלטות הלאומיים נמצאים בשלב ההלם ויורים באפלה, ולמרות זאת סטיבן ארלנגר מציין במאמר בניו יורק טיימס (15 אפריל, 2020), שמנהיגים באירופה: גרמניה, דנמרק, איטליה, צרפת, אוסטריה, הולנד, ואפילו בריטניה, זוכים לפופולריות גבוהה (וזמנית) בשבועות הראשונים לניהול משבר הקורונה. גם בישראל הסקרים מצביעים על עלייה בפופולריות של נתניהו, ואפילו רמת שביעות הרצון מטראמפ לא יורדת למרות הביקורת על תפקודו.
שלב ההפנמה
הוא ההבנה והאבל על אובדן הקיים וההתפכחות מהאפשרות להחזיר את המצב לקדמותו. הציבור שייצא למרחב הציבורי ייחשף למציאות החדשה. רבים מהיוצאים לחל"ת (או בע"מ) לא יוכלו לשוב למקום עבודתם.
כאבם של מאות אלפי מובטלים – כתוצאה מקריסתם של אלפי עסקים (קטנים וגדולים), עצמאיים שחוסלו עסקיהם, מנכ"לים שהודחו ובעלי החברות שאיבדו את מקור פרנסתם – יהפוך לתסכול שיחפש פורקן.
השאלה אם התסכול והזעם יתועלו לאפיקים של אלימות – או לחילופין להסתגלות, שיקום וצמיחה – מותנית בהיקף ההון החברתי. בשונה מההון הכלכלי הנמדד במונחים פיננסיים, ההון החברתי נמדד ברמת האמון שיש לאזרחים אחד בשני ובהנהגה, בעוצמת הסולידריות והגיבוש הקהילתי, ובמהימנות הממשל (או ההנהלה) ומידת השקיפות הציבורית (Credibility).
הון חברתי – גשר בין ההלם להסתגלות
בשלב ההפנמה נשחקת התמיכה בבעלי הסמכות, שאפיינה את שלב ההלם. ללא מפת דרכים ברורה ומוסכמת, המצב עלול להידרדר לכדי אובדן שליטה. על רקע השפל הגדול בשנות השלושים הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט הציג את תוכנית הניו-דיל שתכליתה הקלה, שיקום ורפורמה של המערכת החברתית-כלכלית בארצות הברית (Relief, Recovery, and Reform). לא לחינם השיק במקביל פנייה יומית אל הציבור ברדיו, על מנת להציל את האמון של האזרחים בו.
עומק ההון החברתי ואיכותו יקבעו את היכולת לשאת במחיר המשבר, כמו גם את האשראי להנהגה להובלת רפורמות. גירעון בהון החברתי יוביל לאובדן השליטה והעמקת המשבר. המעבר משלב ההפנמה להסתגלות מוצלחת מותנה ביכולות ההנהגה למנף את ההון החברתי הקיים תוך חתירה להרחבתו וביסוסו.
בשלב ההסתגלות
מתחילה ההתמודדות עם המציאות החדשה. זה הרגע להשתחרר מתחושת הקורבנות ולקחת אחריות למציאות החדשה. בלי שנעבור את תקופת האבל על אובדן של אדם, מקום עבודה, קריירה, מקצוע, השקפת העולם, תפיסת ניהול או זהות אישית – לא נוכל כנראה להשתקם. בבוא הרגע, חשוב יותר לשאול כיצד עלינו להשתנות בעצמנו בהתאמה לסביבה החדשה, מאשר לנסות ולעצב את סביבתנו בתנאים החדשים, לא כל שכן לשגות באשליה שניתן להחזיר את המצב לקדמותו.
המעבר משלב ההפנמה לשלב ההסתגלות כרוך בשינוי מערכת ההפעלה התודעתית. במונחיו של דניאל כהנמן: מיתון עוצמת פעולת מערכת ההפעלה הראשונה (האינטואיטיבית) והנעת מערכת ההפעלה השנייה – האנליטית והרציונלית.
בשלב ההסתגלות עלינו להפעיל בו זמנית שתי מערכות הפעלה נפרדות – "צוות אדום" ו"צוות כחול". תכלית הצוות האדום לעסוק בהתמודדות בזמן אמת עם תוצרי המשבר, לנסות לתת מענה מיידי למצוקות ולעסוק בשאלות אסטרטגיות (כמו למשל אסטרטגיית ניהול סיכונים וחיים בצל הנגיף לאורך זמן).
תכלית הצוות הכחול לראות במשבר הזדמנות לעיצוב החזון העתידי. הצוות הכחול (המסתמך על מערכת החשיבה השנייה) בוחן את תמונת המציאות במטרה לגזור ממנה את מרחב האפשרויות לעיצוב מחדש של התכלית, החזון, המבנה והתרבות.
צעדים ראשונים בבחינת עומק
הצעד הראשון בעיצוב החזון העתידי הוא ניתוח התנאים החיצוניים כמו מהפיכת התקשורת והטכנולוגיה או השפעת תהליך הגלובליזציה על התקדמות הנגיף או על פיתוח הכלים להתמודדות עם תוצרי המשבר. בהתאמה ינותחו גורמי השורש האישיים, התהליכיים והמבניים שאפיינו את דרך ההתמודדות עם המשבר.
הצעד השני הוא ניסוח הלקחים הנגזרים מהנסיבות והתהליכים שהובילו אותנו לשיבוש המציאות על ידי הנגיף. משבר הקורונה יכול וצריך לשמש את הקהילה האנושית כקריאת השכמה לשינוי תודעתי ולעיצוב מחדש של אורחות חיים שיימנעו משבר מסוכן הרבה יותר, כמו משבר האקלים, או לפחות יסייעו להיערכות ולהתמודדות עמו.
ולבסוף – חזרה לבסיס. כפי שהחברה היפאנית למדה להתאים את אורחות החיים, התרבות ובעיקר ההון החברתי למופעים חוזרים של רעידות אדמה וסופות טייפון, כך כלל החברה האנושית צריכה להיערך למצב בו משבר לא יתרחש כאירוע נדיר, אלא בתדירות גבוהה – כפי שמלמד אותנו פרופ' אזיקיאל עמנואל, מעצב רפורמת הבריאות של אובמה.
והנה אחת המסקנות שהייתי מציע שנפיק: על המין האנושי להיפרד מהחלום המגלומני לשלוט בטבע, ולאמץ יסודות חיים בני-קיימא המשתלבים בטבע. משבר הקורונה יאפשר לנו ללמוד – אם נטה אוזן – כי גם בו יש הזדמנות. כך, רעידת אדמה ההורסת מבנים שנבנו בידי אדם, גם מתחחת את האדמה, חושפת מקורות מים חדשים ומסייעת לשורשי העצים להעמיק את אחיזתם בקרקע – אם שרדו את המבול.
בעז תמיר, ILE.
כתיבת תגובה