קריאה ב"קילר אינסטינקט", ספרם של איל ארד, משה גאון וארז יעקבי, מלמדת אותי כי דווקא ענווה היא המפתח להפיכת פוליטיקאי למנהיג משמעותי. אמנם הצניעות היא אולי התכונה האחרונה שאנחנו רגילים לייחס לפוליטיקאים, אך הספר מלמד כי המפתח להצלחת מנהיג פוליטי נמצא ביכולת לגשר על הסתירה בין הפרופיל חסר הצניעות של אדם המעמיד עצמו לבחירת הציבור, לבין היכולת להקפיד על גישה ענווה. שילוב של להט, העזה ואופטימיות עם ספקנות, זהירות ופסימיות.
בן גוריון שהלך לשדה בוקר, אשכול שגמגם, בגין שפרש בשל כובד האחריות, רבין עם נטייה להסמקה ושרון עם חוש הומור עתיר ביקורת עצמית והערמומיות – כולם מנהיגים פוליטיים שלא היו ציניים ביחס לשליחותם, סקרניים לסביבה, נוטים ללמוד את הפרטים, מבינים את ערכה של ביקורת, זהירים בקבלת החלטות ומעדיפים עוזרים בעלי יכולת חשיבה ביקורתית על פני פקידים בעלי נאמנות עיוורת.
לברק, אולמרט ונתניהו, לעומתם, הענווה זרה לחלוטין. שלושה פוליטיקאים מצטיינים, "יודעי כל", מורמים מעם ונישאים מעל החוק בעיניהם, התגלו כמנהיגים כושלים. התמכרותם להצלחה והתנזרותם מלמידה היא חטא הגאווה שסופו הדרדרות במדרון טרגי.
לאורך כל דפי הספר ביקשתי למצוא את המרשם (המקיאווליסטי) לתרופת הנגד (Antidote) לסם ההפחדה וההסתה המוזרק לציבור על ידי פוליטיקאים-רובוטים בעלי "קילר אינסטינקט" מפותח. למדתי כי טראמפ עבד על פי הספר בקמפיין הבחירות הרציף שלו: "השווקים יתרסקו, כולם יהפכו עניים". לא פחות.
אולי החזון-סיוט האורווליאני, בו העובדות המפוברקות (Fake News) הופכות לאמת ווירטואלית, יהיה מציאות בתוכה ניאלץ להמשיך להתקיים? אני חולם שיימצא מנהיג, ואולי מנהיגה דווקא, בעלי "קילר אינסטינקט", שיידעו להפוך בענווה את התואר "משרת ציבור" מספין למעשה. לימוד עקרונות ה"קילר אינסטינקט" עשוי לסייע למצוא אותם.
בעז תמיר, ILE.
כתיבת תגובה